Musings from Students of the Pardes Institute of Jewish Studies in Jerusalem
Posted on August 28, 2012 by Andrea Wiese
יש לי סיפור ארוך. אבל תכין את עצמך כי יש לי הרבה קיטורים. כשנכנסנו לדירה שלנו לא היה דשא. אבל רצינו דשא. אחרי שמונה חודשים סוף סוף קיבלנו דשא. כשקיבלנו את הדשא, הייתי עם נפטי באירופה. אחרי עוד חודש כשנפטי הסתיים, הגעתי לביתי. והדשא גדל לגובה של הברכיים שלי! אם אתה יודע משו על כיסוח דשא, אתה יודע שזה לא קל עם דשא גבוה. היתה לי מצוקה והייתי לחוצה. ידעתי שזה יהיה מבצע מסובך. חשבתי אין לי מכסחה, אני לא רוצה לשלם מישהו, ואבא שלי לא פה!!! הוא היה יודע מה לעשות אם הוא היה איתי! אני יכולה לחלום! פחדתי שהדשא ימות!
יום אחת קמתי מרעש מהמגרש של השכנים שלי! אף פעם לא פגשתי אותם. אבל רכשתי השכלה כי אני גרה בישראל כבר שלוש שנים והכל מתברר! קפצתי מהמטה שלי, רצתי מחוץ לגדר ושאלתי כמה זה עלה לכסח את הדשא. הוא ענה 350 שקל! באמת? אתה משוגע? באותו הזמן שכנה שלי עמדה מאחורה, נפנפה במרץ ולחשה “יש לי מכסחה, אל תשלמי!!” מאוחר יותר למדתי שהיא נולדה בטורקיה!! איזה צחוק הגורל!! התחברנו מיד! לוויתי את המכסחה. עכשיו ציפיתי מהמכסחה לתת מענה לכל הבעיות שלי. הייתי שחצנית וחשבתי אני כובשת את הדשא הזה!!! אבל היה קרע בין המחשבות ובין האקטואליה. המכסחה מחוברת לקיר! אין דרך שלמכונה יהיה מספיק כוח כדי לחתוך את הדשא. צדקתי. כל שתי שורות המכסחה סבלה ומתה. חיכיתי עשרים דקות וניסיתי עוד פעם ועוד פעם…. חשבתי שהיא תתפוצץ! במשך ארבע שעות הזעתי יותר ממה שאני יכולה לזכור. זאת הייתה עבודה קשה. לעתים הייתי צריכה להרים את המכסחה ולהוריד אותה על כל ריבוע של דשא. הפסיקתי חצי דרך.
המכסחה הצעצוע!
המשכתי עוד פעם בערב. ידעתי שאני לא אגמור לפני שקיעה. הייתי כמעת בסוף כששותף שלי יצא מהבית. לפני שהוא פתח את הפה שלו, חשבתי: אם הוא מנסה להורות לי, אני אצעק! ואז, התחיל להורות לי…טעות גדולה!!!! הוא לא נשוי אז הבנתי שהוא לא יודע שלא חכם להורות לנשים שעבדו כל היום בשמש בלי עזרה. הייתי נחמדה. הפסיקתי לעבוד, עמדתי ואמרתי “תחזור הביתה.”
המשכתי עוד פעם בבוקר . גם חתכתי קצוות עם ידיים שלי עם מספריים. אבל בסוף כבשתי את הדשא!
נהניתי תה ועשיתי שיעורי בית עם דשא שלי.